נראה לי, שאיש לא חולק על חשיבות התשאול. רופאים ומטפלים משקיעים זמן ומחשבה בנושא – ובכל זאת לפעמים נכשלים.

השגיאות שנעשות בתשאול החולה חוזרות על  עצמן אצל רופאים ומטפלים שונים וניתנות לתיקון בקלות.           

השגיאה העיקרית קשורה להיצמדות יתר של הרופא או המטפל לרעיון אבחוני שעלה בדעתו - בדרך כלל בתחילת התשאול. לבעל ניסיון קליני רב הסתכלות ראשונית על החולה מאד חשובה ויכולה לגרום לאבחון עוד לפני התשאול והבדיקות. לעומת זאת, רופא או מטפל חסר ניסיון כזה, צריך להיזהר מאד מתשאול ו/או בדיקה שטחיים ומסקנות חפוזות. כל רעיון אבחוני יש לבדוק בכובד ראש. ואם לא – באה הטעות.

1.       השתלת סימפטומים, חוסר הבנת התלונות, נטייה להחשיב את הרצוי למצוי. כך, לדוגמה,  שואלים את החולה:- אתה סובל מכאבי גב?-  לא.- מה, אף פעם לא כואב לך הגב?- כן, לפעמים כואב.

זוהי רק דוגמא להמחשת הרעיון. בדרך כלל, זה לא קורה בצורה כה גסה, אלא מתבטא בהתייחסות רק לסימפטומים שמתאימים להנחה העיקרית לגבי האבחון של החולה. כאשר רופא/מטפל בטוח בהנחה האבחונית שלו הוא לעיתים מוסיף סימפטום, לא אגיד טפל, אבל לא עקרוני לחולה ובכך הופך אותו לסימפטום משמעותי למחלה החשודה.

 

אדגים במקרה זה: מגיע חולה עם טרמור ידיים. אם הרופא/מטפל חושד בטיראוטוקסיקוזיס, הוא יכול לשלול ללא סיבה סיבות אחרות לטרמור, למשל, התרגשות. לפעמים אצל אנשים רגישים אנחנו צופים טרמור ידיים רק מרוב התרגשות נוכח בדיקה רפואית, ואילו בטראוטוקסיקוזיס הטרמור נצפה במצב רגוע. כלומר, בלא מודע, הרופא/מטפל המדובר, קיבל כמובן מאליו שהחולה רגוע ובכך הפך את הרצוי למצוי. בצורה כזאת מעניקים לחולה סימפטום שחסר לאותו חולה בכלל, אך חשוב מאד לאבחון. בצורה כזאת גם מתעלמים מסימפטום חשוב. למשל, חולה עם סמפטום "מרגיש רע ואז גם רועדות לי הידיים" לא זכה לתשומת לב מספקת – וכך  התפספסה היפוגליקמיה!

 

לפעמים כל-כך "רוצים" לראות מחלה מסוימת, שנוטים לחפש עם נרות את הסימפטומים שלה גם אצל חולים, שלא סובלים ממחלה זו. במקרה כזה גם תשובה לא חד-משמעית זוכה להתייחסות רצינית. למשל, לשאלה, האם לחולה יש כאבי ראש, החולה עונה: "לפעמים".

זו תופעה שנתקלתי בה הרבה בהקשר לאבחון קנדידה. יש מטפלים שמבחינים קנדידה על סמך שאלון מסוים. לדעתי, שאלון זה מאד לא מדויק, ואני אישית לא סומכת עליו כלל. יצא לי לראות מטופלים עם בעיות שונות מאד, שהיו מאובחנים על סמך שאלון זה כסובלים מקנדידה – וקיבלו טיפול בהתאם. הטיפול לא עזר, כי הוא פשוט לא התאים. אחת הנשים שאובחנה בצורה כזאת סבלה כתוצאה... מכמות מוגזמת של תוספים שהיא צרכה לאורך הזמן. בין היתר... כנגד קנדידה.

 

2. חוסר יכולת להבחין בסימולציה ואגרבציה. יש 3 עקרונות פשוטים שיעזרו למנוע טעויות אלו והם:

 

א. יש לשאול את החולה בצורה ברורה וחד משמעית ברמת השפה המובנת לו וללא שימוש בטרמינולוגיה מקצועית. למשל, אם נשאל: "יש לך סימני אינטוקסיקציה?" סביר להניח, שנקבל תשובה שלילית (מי יסכים שיהיה לו דבר מפחיד וארוך הזה?). ואילו אותו חולה עצמו בתשובה לשאלה; "יש לך בחילות?" יכול לענות; "כן, וגם הקאות!"

 

ב. יש לקבל אך ורק תשובה חד-משמעית. הנה דוגמה מאד נפוצה. "אתה שותה הרבה?" - "כן". – ובתשאול טיפה יותר מעמיק מתברר, שה"כן" הזה כולל 3 כוסות במשך היום.

 

ג. אין להשלים את הסימפטומים במה שלא נובע בצורה חד-משמעית מתשובות החולה. כך, תשובה "אני לא אוהב תה צמחי" לא אומרת שהחולה לא שותה.

 

ד. לא לכלול בשאלה יותר מאפשרות 1 לתשובה. למשל, לא  לשאול: "אתה סובל מהשתנה תכופה, זרם שתן חלש וחוסר התרוקנות שלפוחית השתן?" יתכן, שהחולה סובל רק מאחד או שניים מהסימפטומים, אבל בכוונה אליהם הוא יכול לענות ב"כן" קצר ובכך לתת  לחשוב, שהוא סובל מכולם. לדוגמא,  כדי להחליט על עצירות, יש לבדוק ביסודיות את תדירות ואופי היציאות; כדי להחליט שהחולה "לא אוכל כלום", יש לבדוק את כל מה שהוא מכניס לפה במשך היום, כולל לגימות וטעימות. אל תצחקו. אני זוכרת בחור שבילה שעות בסופרים ל"טעימות" שונות (אבל חוץ מזה אכל אך ורק לפי התפריט שכתבתי לו...).

 

ועוד כמה מילים על אנשים שמסיבות שלהם מתחזים לחולים במחלות מסוימות. לא קשה להכשיל אותם, כי הם מציגים את הסימפטומים העיקריים של המחלה ומצפים שהתשאול ילך לכיוון בירור סימפטומים נוספים של אותה המחלה. לכן קל מאד להכשיל אותם. למשל, אם מישהו מתחזה לסובל מדאודניטיס, אפשר לשאול אותו אם יש לו טעם מתוק בפה אחרי שהוא אוכל חריף.

חוץ מזה, אל תשכחו את הדברים שחולים לא יכולים לדעת, למשל, איזה טביעות השיניים שלו משאירות על הלשון...