הפרעת קשב ורפלקסולוגיה ברוח הגשטלט

ב-1990, פרסם ד"ר זמטקין, מן המכון הלאומי האמריקאי לבריאות הנפש, מאמר ב-New England journal of Medicine, על אודות השימוש בהדמיית המוח בנושא הפרעות קשב וריכוז (ADD). המסקנות:  אצל מבוגרים עם ADD, פוחתת הפעילות המוחית בתגובה לאתגר אינטלקטואלי, בניגוד לעלייה צפויה בפעילות הנראית במבוגרים בקבוצת ביקורת נורמאלית.  גם ד"ר אמן, בספר "ADD במערכות יחסים אינטימיים", מוצא במרפאתו המטפלת בהפרעות קשב וריכוז ומסתמכת על הדמיית המוח, תופעה של נטרול  האונה הקדם-מצחית בתגובה ללחץ אינטלקטואלי, בקרב מרבית הסובלים מADD. ) אמן מונה גם צורות אחרות של ADD, אליהן לא אתייחס במאמר זה(   ד"ר אמן כותב: "נראה שככל שאנשים אלה התאמצו יותר להתרכז, כך הפכו החשיבה והריכוז קשים יותר עבורם. הפרעת קשב מסוג זה, היא תוצאה של מחסור בדופמין. בגלל המחסור בדופאמין הקורטקס הפרה-פרונטאלי אינו ניצת או עובד די הצורך לתפקוד מלא – תופעה הגורמת לבעיות בטווח הקשב, בשיפוט, בשליטה בדחפים, בארגון, בתכנון ואף גורמת לחוסר מנוחה".

רובה הגדול של הלמידה, אינה מודעת ואינה נחשבת במפורש . זהו זיכרון מובלע. כשאנו אומרים למידה, אנחנו מתכוונים לזיכרון המפורש: קליטת תכנים המעוררים חשיבה, התלויה ביכולת הלשונית. בחשיבה, מעגלי עצבים יורים יחדיו ומתקשרים  בעיקר באמצעות  המתווכים העצביים (המעורבים בתשדורות בכל המוח) גלוטמאט ואספרטאט המעוררים וGABA- המעכב. הירי המעגלי מתמשך כל עוד המחשבה פעילה ומעובדת. בהתמשכות הירי, מופעל מנגנון גנטי המעודד צמיחתן של סינפסות נוספות המחזקות את הקשר בין אותם עצבים. שינוי פיזיולוגי, ההופך זיכרון פעיל לזיכרון ארוך טווח, בעזרת ההיפוקמפוס המשתתף בקידוד הזיכרון. חשיבה מפורשת, נקראת תפקוד ערוץ. ההתרחשות, באזור מוגבל במוח. מהותו של הזיכרון האפיזודי, המפורש, הוא היותו מודע. זו האיכות של המודעות.  מהי רמת המודעות? מה "נכבה" באנשים עם ADD  במפגש עם חומר לימודי, לעומת ההדלקה הצפויה באנשים ללא הפרעת קשב? מערכת הפעלה מלמטה למעלה, כוללת קבוצת מבנים   לאורך ליבת המוח (מעל למודולה אובלונגטה ודרך הפונס, המגיעים אל חלק מהתלמוס דרך המוח התיכון, בתוכה התצורה הרטיקולרית,) הנקראת "מערכת הפעלה תלמית ורטיקולרית מורחבת" (extended reticular and thalamic activating system) ובראשי-תיבות ERTAS.    מבני ה-ERTAS, ממלאים תפקיד פיקודי בוויסות פנים הגוף: רמת הסוכר, חום הגוף, לחץ דם וכן הלאה. אותם המבנים הם היחידה התפקודית לאפנון (עיצוב) עוצמת העוררות בקליפת המוח. גרעינים אלה מכילים את תאי המקור של מתווכים עצביים יוצרי מצב והם יורים בפיזור נרחב ביותר ו"טוענים" אזורים נרחבים במוח הקדמי,  במוליכים עצביים המיוחדים לתפקודי מצב (בעיקר): דופאמין, סרטונין, נוראפינפרין, היסטמין ואצטילכולין. מצב פנים הגוף ממופה: מבני ה-ERTAS פועלים כמפה שאינה מייצגת אברים פנימיים, אלא את רמת ההתרחשות בהם ותפקודם ברגע זה, בתגובה לקליטה של החושים את מה שמחוץ לגוף. רמת תפקוד הקרביים העכשווית, קובעת את העוצמה בה יוצת המוח הקדמי.  המטרה הביולוגית של התהליך --  לעורר תודעה אל המרגש ולכבות תודעה לגבי הסתמי, לקבוע מתי לחדד קשב ועל מה לפסוח, לאור מה שמבקש הגוף הפנימי מן החוץ. מצב המוח מורגש כרגש וממנו עולה תחושת העצמי. אכן, תחושת העצמי, נסמכת על תחושת הגוף: "זו אני וככה (דיכאון, התלהבות..)אני מרגישה". העצבים המשתתפים בתפקודי ערוץ, נטענים גם מן המוליכים העצביים של תפקודי מצב. כך החשיבה "יושבת על" הערנות הכללית במוח, הסיכויים ללמידה, לעיבוד החשיבה והזיכרון, תלויים בערנות רגשית במידה מספקת. כך פועלת גם מערכת הדופאמין המזוקורטיקלית-מזולימבית, המרכיבה את מערכת המוטיבציה הבסיסית, שנקראה מערכת תגמול, ליבידו, דחף (drive). פנקספ, נוירוביולוג מוביל, קרא למערכת "ביקוש". מערכת הכוללת את כל אופני התיאבונות: סקרנות, מיניות, עניין בקשר האנושי ועניין בכלל וכוללת את האומץ והמסוגלות להשביע את התיאבון. ביונקים מעוררת התנהגות חקרנית, ותוקפנות טורפנית, הנקראת תוקפנות קרה (כעס הוא תוקפנות חמה). באדם, תוקפנות קרה מורגשת, כעזוז להתמודד על המקום החברתי, כתחושות אומץ ומסוגלות הדוחפות להעז. לעומת תחושת אלם ושיתוק מול תחרותיות, בבלימת הביקוש. החשיבה המילולית האנושית התפתחה מעל מודעות הליבה היונקית, אך חוקיה אותם חוקים ומוליכיה העצביים אותם מוליכים. לאדם חשיבה ליניארית. יכולת הצובעת את אותם צרכים בראייה של שווי, יותר ופחות. הדחף היונקי להשיג את המספק והשומר על המשכיות החיים, מורחב עם התודעה המורחבת האנושית, לדחף להשיג את המעשיר את החיים. תנועתו המולדת של אדם, לעבר המלהיב,  מאתגר, מספק משמעות. תנועה למימוש עצמי מלווה במאבק וכאב, אך הדחף דוחף, על אף הסיכון לחטוף עגבניות המושלכות בבוז, לכיוון של גדילה ומימוש גובר של הפוטנציאל.

תחושת  העצמי המתעצבת בילדות, נזקקת לאישור. קבלת התייחסויות של חום, כבוד, הערצה, אהבה וקבלה מאחרים משמעותיים, מאשרת ומאפשרת את הנטייה הטבעית למימוש, מאפשרת את הציות לביקוש. באין הפרעה, נבנית אמונה במסוגלות עצמית להתמודד, לפעול, ללעוג ולהילעג,  תפיסה מוכללת של העצמי המאפשרת תעוזה ללמוד ולהשתתף בשיעור בכיתה, לקחת חלק בכל סביבה תחרותית.  בושה וגאווה הן תולדה של החשיבה הליניארית. שפיטה ערכית היא "סרגל" שאיתו קשה להורים, האחרים המשמעותיים, לאשר את הצאצא, המקנא למשל, בשלמות. לכן, נדיר שמהותו של ילד תאושר בקבלה שלמה. "אהבה בתנאי" (שתתנהג...) שכיחה יותר. זו הטרגדיה האנושית.

 בחוויה של אישור, מופרשים במוח אופיואידים אנדוגניים (סם האופיום מדמה את החומר בהתחברו לקולטניו), באין אישור, אין המוח מייצר אופיואידים, מצב הנחווה ככאב ממשי. כאב המלמד להתנהג בהתאם למצופה. אם קנאה ותחרותיות מתקבלות ב"עין עקומה", ילד ינסה להכחיד ולבלום את הביקוש בכל פעם שטורפנות נדרשת.  אז מה הוא לחץ אינטלקטואלי? אדם עם סוג זה של  הפרעת קשב (ככל שמתאמץ יותר, כך קולט פחות...) מכיר את הקלות בה הוא קולט חומר אינטלקטואלי שאינו מלחיץ. (כמו הרומן הרומנטי או פטריק קים...)  אך כאשר הוא חושב על כימיה, על חומר לימודי, קמות בראשו חומות. למרות שאין שוני בין למידה זו ללמידה זו (ערוץ), הבדל קיים בהתייחסות הרגשית (מצב). את פטריק קים, אדם קורא להנאתו. הנאה היא תחושת הסיפוק. תולדה של פירוק ומיצוי הביקוש. כדי לחוות הנאה, על אדם להתמסר ולאפשר את התהליך.  למידת אלגברה, מקפלת בתוכה  תחושת הצלחה, הערכה, כבוד והשתייכות למצליחים, או פחד מכישלון, מספיגת חיצי לעג. מדוע אנחנו פוגשים כיבוי מול פחד כשלון? האדם, כנראה, הוא היונק היחיד שיכול להימנע מהתמסרות לחוויית ההווה במלואה. בחוויה טראומטית, מוצאת ג'ודית לואיס הרמן, חוקרת ומטפלת בנפגעי אלימות (הרמן 2003), מנסה אדם לא לחוות את ההתרחשות, להוריד קשב, לכבות את המוח. חוסר הדופאמין, מפריע את קידוד הזיכרון באופן נורמאלי. ריפוי בדיבור, מעלה את הזיכרון, תוך הפניית הקשב פנימה, אל הרגש המלווה (עוררות מצב המח בדופאמין). תהליך ריפוי מושג עם צימוד הזיכרון לרגש ומיצוי הכאב באבל. הדברים נחקרו בטיפול בחיילים הלומי קרב ובנפגעי אלימות מינית. אך הם מתארים את יכולת האדם להימנע מעיבוד חוויית ההווה הכואב. גם אדם שאינו מוגדר כפוסט טראומטי, מוריד קשב מתוך בעתה מלחוש כאב, במקום להתמסר לתחושת הגוף, למצות את הכאב. הורדת קשב נעשית על ידי מחסום סומאטי. על אדם לחסום קטע מן התהליך הביולוגי המוליך לחוויית הרגש: להפריע את עצב הוואגוס שלא יעיר "התרגשות" בקרביים, או להפריע את הנתיב העצבי המוביל להקרנת התרחשות הקרביים  במבני ה-ERTAS, להפריע את הדלקת המוח בדופאמין, לאלחש את אימת הכישלון. כך אדם שחוויית חייו אילפה את היכולת "לנשוך בחיים החברתיים", הופך משותק מול תחרות. פרמקולוגיה, מטפלת בהורדת הקשב, במתן התרופה מתילפנידאט (ריטלין, קונצרטה), המשהה את זמן המצאות דופאמין בסינפסות וכך מונעת  הורדת קשב.  ברפלקסולוגיה, הרואה את ייצוג  הגוף כולו  בכפות הרגליים, אנחנו רואים את האישור העצמי, ככף רגל גמישה, "זורמת" דשנה, חזקה, פתוחה. כך נראה גופנית התהליך: ביקוש - פעולה מובנית - סיפוק, (תהליך המבטיח  איזון רמות דופאמין במוח). אישור עצמי הוא חופש. את הדרך מכוונת ה"הערכה האורגניזמית" (שם קולע של התנועה ההומניסטית לביקוש) דרך בה החופש הולך וגובר. אישור עצמי מאפשר להתמודד ולהתחרות באולימפיאדה האנושית, כולל בבית-הספר.

הפרעה לתהליך הביולוגי, בלימת דרך הביקוש, נעשית בעזת כיווצים ברקמות חיבור. למשל הפרעה לעצב הוואגוס נוצרת על ידי הידוק בין עצמות הגולגולת ובינן לבין חוליות העורף, הידוק המפריע את מוצא העצב הקרניאלי. סגירות אלו, מקשיחות יציבה, קשיחות הבאה ליידי ביטוי גם בעורף העליון (בדוגמה זו) וגם במקומות בהם מיוצג הגוף כולו, כמו בקשיחות המקלקלת ומפריעה את מנח כפות הרגליים. בחוסר אישור,הדחף הממשיך לבקש מבפנים, גורם לחומות הכלא הפנימי להתעבות במטרה להשתיק את הביקוש. תהליך בו אדם הולך ומתקבע ונמנע מלהתחדש, מלהתנסות.  כל אדם סוגר את החיות באופן המיוחד לו. לעיתים גם באין אישור עצמי, נמצא למידה המניבה ציונים מעולים, אך חשיבה יצירתית תלויה בחופש.  רפלקסולוגיה פוגשת את האופן הייחודי בו אדם סגר את התהליך הביולוגי. הגשטלט (ראייה של פריץ פרלס את הפסיכולוגיה, זרם המשתייך לתנועה ההומניסטית) מפנה לנוכחות תודעתית מלאה בתחושת הכאב. התמסרות לתחושה הגופנית היא הפלת החומות הסומאטיות. החומות, מטרתן להפריע את הרגשת הרגש. ללא הפרעתן, שבה דרך הביקוש הכוללת בתוכה אומץ ומסוגלות ללמוד ולהתחרות. הגשטלט מוביל פנימה לאינטרוספקציה, דרך עקיפת הקוגניציה: במקום לשאול למה. הגשטלט שואל: איך, כיצד, אני מרגישה את חרדת הכישלון גופנית: "הנה אבני בזלת מונחות בדיוק מאחורי עצם החזה..". כדי להמציא דימוי מטפורי, יש בהכרח להתמסר, להפנות קשב לתחושה הפנימית הגופנית.  הדחף במהותו אינו מילולי. המילים הן חשיבה ב"השראת" הדחף, אבל לא הפוך (נתיבים רבים מובילים מן המערכת הלימבית הרגשית אל האונה הקדם-מצחית, אך לא הפוך, וניסיון לשלוט ברגש אינו מכחיד אותו, אלא משמר אותו לאורך זמן כביטוי כבוש). התמסרות לפחד הכישלון, מביאה את הרגש ליידי מיצוי.  "לסגור תבנית", אומר הגשטלט.

הרפלקסולוג, משמש כזולת מאזין גופנית, למחסום שקטע את התשדורת הפתוחה בין הקרביים למוח. רפלקסולוג מרגיש את החומות פיזית, ממש. ביכולות הרפלקסולוגיה להמתין בעקשנות אין קץ ובסבלנות, עד שהחומות הסומאטיות משתכנעות באישור שאינו מתכוון לוותר ונמסות להתמסרות. כך נולדת חוויה מתקנת של אישור מתעקש. לכל השאר, דאגה  הבריאה.

אפשר לקחת מכאן צידה לכל דרך:  אם נדאג, כהורים, להיות מבסוטים ממעשה ידינו, מחיינו, בהכרח נהיה מבסוטים גם מן הילדים שלנו. הנאה מילדינו היא אישור. אם נלמד תוך התכוונות גם לצורך הרגשי, תהיה הלמידה לעונג. כמו שכתב יהושוע סובול לסיפור של שלמה בר: ....." וכותבים על לוח של עץ, בדבש מא' ועד ת', את כל האותיות בדבש ואומרים לו: "חביבי, לקק! והייתה התורה שבפה, מתוקה כמו טעם של דבש, אצלנו בכפר טודרא שבלב הרי האטלס"...