ביקורת בונה – ולא הורסת

כמה פעמים שמענו את המשפט : "את לא יודעת לקבל ביקורת!"
בכל פעם כזו, בין אם מופנה המשפט אלי ובין אם אני עדה לו, אני רוצה לשאול את אותו אדם שאמר משפט זה : " האם אתה יודע לתת ביקורת?"
כמה פעמים נתנו אנו ביקורת, ולדעתנו הצד השני לא ידע לקבל אותה? יתכן שנתנו ביקורת הורסת ולא בונה.

ביקורת, מטרתה לעשות שינוי, שיפור ותיקון.
- ראשית, יש לבדוק האם זהו מקומנו ותפקידנו לתת את הביקורת. כלומר, זהו מקומנו להעיר למטופל על אחוריו. אין זה מקומנו להעיר לו על צבע החולצה שלא הולם אותו.
- אם רוצים אנו לומר מילים חיוביות - מחמאה, יש לומר אותן בהתחלה. לאחריהן,
אין לומר את המילה א ב ל . המילה אבל, גורמת לנזקים רבים בשפה. היא נכנסת בדיוק למקומות הלא נכונים. כל מה שנאמר אחרי המילה אבל, בא בסתירה למה שנאמר לפניה. לכן, המחמאה שניתנה לפני כן כבר לא שווה, ואנו מחכים לשמוע את הדברים הגרועים שמגיעים אחריה. כבר שכחנו שמישהו אמר לנו מילים טובות. במקום המילה אבל, כדאי לומר – "ו" או פשוט לשים נקודה בסוף המשפט החיובי ולהתחיל משפט חדש. לדוגמא: "את תמיד מגיעה בזמן, אבל לא מתאים לי שאחרת היום" במקום זאת, כדאי לומר : "את תמיד מגיעה בזמן. היום אחרת, אנא שימי לב ללוח הזמנים בבקשה ".

- יש להסביר לאדם אצלו/איתו אנו רוצים לעשות את השינוי במילים פשוטות וברורות מהו הדבר אותו הוא עושה, ולמה אין זה לשביעות רצוננו. לעיתים, לנו ברור משהו ובטעות אנו חושבים שגם לאחר הוא ברור. אין זה כך. כדאי לא להשאיר דבר למובן מאליו. זהו פתח לאי הבנות.
-
- יש להסביר באופן ברור ומדויק מה אנו רוצים בשינוי. כאשר אין אנו עושים זאת, מתפרש הדבר כדרישה והוראה ולא כבקשה. אז, פספסנו את מטרת הביקורת. או אז, היא הורסת ולא בונה, כלומר, לא גורמת לשינוי הרצוי. למשל : "את תמיד מגיעה בזמן. היום אחרת, אנא שימי לב ללוח הזמנים בבקשה. כל אחור של מטופל גורר לאחר מכן אחור של שאר הטיפולים".
- כדאי לא להשתמש במילה –"אָל"... כאשר אנו משתמשים במילה זו, קורים שני דברים : הראשון, אצל האדם שממול נוצר "אנטי" כלפי כל הנאמר. השני, המילה "אָל" במשפט, יוצרת משפט של פקודה/הוראה. אף אחד מאיתנו לא אוהב לקבל פקודות והוראות. כולנו אוהבים לקבל בקשות. לפקודה והוראה אנו מצייתים. בקשה אנו ממלאים וזהו הבדל עצום שמשנה מערכת יחסים מקצה לקצה. למשל " במקום לומר : "אל תאחרי יותר בבקשה", כדאי לומר : "תשתדלי להגיע בזמן".
- באם איננו יכולים להתאפק, ואנו "חייבים" לבקר את המטופל על דבר מה שאינו קשור לטיפול, כדאי לשאול אותו, ראשית, אם הוא מעוניין לשמוע את דעתנו על "החולצה אותה הוא לובש". אזי, תתקבל הביקורת שלנו באהדה, ולא נראה ככאלה ש"דוחפים את האף שלנו היכן שלא רצוי".

- יש לשאול את האדם שמולנו לדעתו שלו ולרצונותיו שלו ולהקשיב לו . כמו כן, לבדוק האם הבין את דברינו. שוב, אין זה מובן מאליו שאכן דברינו מובנים לכל אחד.


הקשבה מהי?
הקשבה היא אמנות !
אין זה פשוט כלל לדעת להקשיב. כמה פעמים בעבר חשבנו שלא מקשיבים לנו ובעצם, לכאורה, היו מולנו אנשים ששמעו מה שאמרנו. אז איפה כאן הבעיה? כמה פעמים חשבנו, שהנה, עומד לפנינו אדם שכל כך כיף לנו לדבר איתו. למה זה כך?

כאשר אנו מקשיבים לזולת אנו בעצם עושים את הדברים הבאים :
- אנו מרוכזים ונותנים את מלוא תשומת הלב לאדם שמולנו. כלומר, מסתכלים לו בעיניים, לא עונים לטלפונים, לא קוראים משהו במקביל וכד'.
- אנו שקטים כאשר האחר מדבר. מחכים בסבלנות לסיום דבריו ולא מתפרצים אליהם.
- אנו מתייחסים במלל לדברים שהאחר אמר לפני שאנחנו אומרים את דברינו שלנו. כאשר אנחנו לא עושים זאת, מתפרש הדבר כאילו לא איכפת לנו ממה שנאמר לנו לפני רגע. למשל: "בטח הופתעת מאוד". "אז מה עשית?". ולא : "גם לי זה קרה"... אנו מתייחסים במלל לרגשותיו של המטופל ולא סותרים אותם. למשל : "באמת? התרגשת?" ולא : "מה פתאום נבהלת? קטן עליך!" כאשר לא נתייחס במלל למילותיו של המטופל אלא לשלנו, הרי שהקשבנו לעצמנו ולא לו. אנו נותנים לו אמפתיה ומכילים אותו בכך שהתייחסנו למילותיו שלו.
- אנו אומרים את דברינו מבלי לסתור את דבריו של האחר. למשל: "לדעתי שלי"... ולא – "את לא צודקת". או "מה את לוקחת את זה קשה?"
- הבמה היא כרגע של המטופל שמדבר. לכן, איננו מביאים את סיפורנו שלנו כרגע. כאשר סיים לדבר, שואלים אותו האם הוא מעוניין לשמוע מה קרה לנו במקרה דומה. כאשר התשובה היא כן, מספרים לו. כאשר התשובה היא לא, משתדלים להבין שאין לו יכולת כרגע והוא גם לא צריך להכיל את סיפורנו (רגע לפני שאנו נעלבים ממנו).
- סובלנות וכבוד. כלומר, להכיר בכך שלצד השני יש דעות, רצונות וצרכים אחרים משלנו.
- את השיפוט והפרשנות דוחים להזדמנות אחרת... לפעמים, ברור לנו, שהיינו נוהגים אחרת במקרה כזה או אחר ושוכחים שלצד השני דרך התנהלות משלו המבוססת על צרכיו ורגשותיו.
- עצות ופתרונות, אשר לרוב אנו נותנים במהירות ובמקצועיות רבה, ניתן רק כאשר התבקשנו. והיה ואנו רוצים בכל זאת לתת עצה/פיתרון, נשאל את האדם העומד מולנו האם הוא חפץ בכך. פעמים רבות נופתע לשמוע, שאין הוא חפץ כלל בפיתרון או עצה. הוא בסך הכול רצה לשתף אותנו.
- המשפט האחרון שנאמר יהיה – "אמרתי לך?" . נכון שכבר אמרנו לאותו אדם. אנו שוכחים שלפעמים רוצה הוא לנסות בעצמו דברים שאנו כבר התנסינו בהם. זוהי דרכו שלו ללמוד.
- להשתדל להשתמש כמה שפחות במילה "אבל", אלא אם אנו אכן סותרים את דבריו של המטופל.

מקומה ונזקיה של המילה – אֲבָל – בשפה
פעמים רבות אנו פונים למישהו עם הכוונות הטובות ביותר רוצים לתת מחמאה ועושים בדיוק ההפך.
אחת הסיבות לכך הינה השימוש במילה – אבל - בדיוק היכן שאינה אמורה להופיע.
פרושה של המילה אבל הוא – אולם, אך, ברם, אלא, אכן, באמת. המילה מופיעה במשפטים בהם אנו קובעים עובדה ולא במשפטים בהם אנו שואלים שאלות. תפקידה הוא הפרדה בין שני חלקי משפט אשר באים בסתירה זה לזה.
לכאורה – פשוט. לאמתו של דבר – בעייתי. מדוע, כיוון שכל מה שנאמר אחרי המילה אבל, יהיה בסתירה למה שאמרנו בתחילת המשפט. למשל : "החולצה שלך יפה אבל מה זה לא מתאימה לך". המוח שלנו, כאשר הוא שומע את החצי השני של המשפט, מוחק את החצי הראשון שלו, וכך המילים הטובות שרצינו לומר לא מגיעות ליעדן ובמוח נשארות רק המילים הפחות טובות.
לכן, כאשר אנו רוצים לתת מחמאה או להודות, כדאי להוציא את המילה אבל מהמשפטים אותם נאמר. כאשר שני חלקי המשפט אינם סותרים זה את זה והם חיוביים, נשתדל לא לומר את המילה אבל.
נסתפק במשפט : " החולצה שלך יפה".
כאשר נרצה להעיר למישהי שחולצתה אינה מתאימה לה, נסתפק במשפט : "החולצה לא מתאימה לך".
נסו לשחזר ותראו, שכאשר אתם מקשיבים למישהו והוא מתחיל משפט במחמאה ופרגון, המוח כבר מחכה למילה אבל ואינו מתייחס לחצי הראשון של המשפט.
השאירו את המילה אבל למשפטים הפוכים בהם אתם מתחילים את המשפט במילים לא טובות ומוסיפים מילים טובות לאחריה. למשל : " אני מאוד מאוכזבת ממך אבל בסך הכול את עובדת טובה". שימו לב, שהחלק הלא נעים של המשפט מתרכך. הרעיון הוא אותו רעיון. המוח מתייחס פחות לחלקו הראשון של המשפט וכך המילים הלא נעימות נשמעות פחות נורא.
כאשר איננו רוצים לסתור את דברי האדם העומד מולכם ובכל מקרה, ניתן, במקום לומר את המילה אבל, לומר את "ו" החיבור או פשוט לשים נקודה בסוף המשפט החיובי ולהמשיך משפט חדש בין אם הוא חיובי או לא.
לדוגמא : "החולצה שלך יפה והיא קצת לא מתאימה לך". המשפט נשמע אחר לגמרי, עדין יותר וחלקו הראשון אינו מאבד ממשמעותו החיובית.

מאת: אפרת ארנון - תקשורת מקרבת